פטור ממדי א’: החיילים על האלרגיות הכי מוזרות | Golden Minutes
  • עברית
  • English
      • פטור ממדי א’: החיילים על האלרגיות הכי מוזרות

        פטור ממדי א’: החיילים על האלרגיות הכי מוזרות

        קצין שלא יכול לגעת במים, קריינית בגל”צ שלעולם כבר לא תלבש מדי א’ ומורה חיילת עם רגישות לגלידה, אבל רק של מקדונלד’ס. לכבוד ט”ו בשבט, חג הפריחה, מצאנו לכם חמישה חיילים עם אלרגיות שונות ומשונות

         

        טוראי שני בירנבוים, אלרגית למדי א’

        לא מעט חיילים זוכרים את חוויית יום גיוסם כטראומה של ממש – בין אם אלו התורים המשתרכים, הביורוקרטיה הצה”לית הידועה לשמצה או החששות לקראת ההתחלה החדשה. עבור טוראי שני בירנבוים, קריינת בגל”צ, הזיכרונות מאותו יום מעוררים בעיקר, ובכן, גירודים.

        “ידעתי שהעור שלי רגיש, אבל באותו יום שכחתי מזה, כי התור בבקו”ם ארוך ומעייף ובא לך כבר לנסוע לבסיס ולהתחיל את הטירונות”, היא מספרת. “הצרה התחילה כשניגשתי לתאי המדידה באפסנאות, כדי ללבוש את המדים החדשים. מהרגע שלבשתי אותם ויצאתי החוצה, אל הספסלים בהם ממתינים לאוטובוסים, התחלתי להתגרד, ופשוט לא הצלחתי להפסיק”. בירנבוים, אלרגנית מדופלמת, אמנם חוותה בעבר התקפי גירודים כאלה ואחרים כתוצאה מלבוש של בדים לא שגרתיים, אך התגובה לדקרון ממנו עשויים מדי ה־א’ – הפתיעה אפילו אותה. “לא יכולתי לשאת את זה, לא ישבתי לשנייה בשקט. 

        אחרי רבע שעה של גירודים, ניגשתי לאחת המפקדות שהיו באזור, וביקשתי ממנה להחליף בחזרה לאזרחי, כי אני לא יכולה להיות עם המדים. הייתי נורא אדומה, כבר היו לי קשיי נשימה”, היא נזכרת. “היא הבינה שמשהו חריג קורה, ואז חזרתי לאזרחי והלכתי לרופאה. הרופאה הבינה מה מתרחש ונתנה לי פטור למדי א’ כותנה: בד של מדי ב’, בעיצוב של מדי א’. היא אמרה לי, המדים עושים לך אלרגיה”. 

        לא מעט חיילים מקבלים אישור ללכת עם מדי ב’ מדי שנה בעקבות רגישות כזו או אחרת למדי הדקרון, אך טוראי בירנבוים נכללת באותן עשרות בודדות אשר לא יכולים לשאת את המגע של הבד ליותר מכמה דקות, ולכן לובשים מדים מיוחדים. “עוד באותו יום עיכבו את האוטובוס שהיה אמור לצאת לבסיס של הטירונות, כדי שאוכל לנסוע לאפסנאות רחוקה יותר ולהשיג מדי כותנה. המזל שלי הוא שהצלחתי להשיג אותם באותו היום – אחרת המצב היה ממש לא נעים. 

        גם היום אנשים שואלים אותי מדי פעם למה המדים שלי נראים אחרת, ואני מוצאת את עצמי מספרת את הסיפור בכל פעם מחדש. אני רק נזכרת בזה ומתגרדת”.

         חיילים אלרגיים

        מים וששון? סרן ש’, אלרגי למים

        החיילים החדשים במדור היו בטוחים שהפז”מניקים מותחים אותם. זו חייבת להיות הסיבה – אחרת, מה יכול לגרום לקצין בדרגת סרן לקפוץ ממקומו באמצע פעילות מדור ולרוץ כאחוז דיבוק אל מקום מחסה מפני שגשם החל לטפטף? “היינו בפעילות גיבוש נחמדה במדור שלנו, כשפתאום נחרדתי – גשם זלעפות התחיל לרדת”, נזכר סרן ש’, קצין ביחידה מסווגת. “כל החיילים הוותיקים במדור מיד הבינו, אבל הצעירים לא קלטו מה קורה. פשוט אף אחד עדיין לא חשף אותם לעובדה שאני אלרגי למים”.

        אם גם אתם מפקפקים לרגע באמיתות העניין, אתם לא לבד. מאז גילה את האלרגיה של עור גופו למגע מים (את הנוזל עצמו הוא יכול לשתות) בכיתה י’, סרן ש’ נתקל מדי יום באלפי תגובות שונות ומשונות. “כל אדם שתספר לו שאתה אלרגי למים, יהיה בטוח שאתה צוחק עליו. גם אם הוא באמת מאמין לך, מה שקורה זה מטח של שאלות: ‘מה אתה עושה? איך אתה חי? איך זה יכול להיות, הגוף שלך עשוי מ־70 אחוז מים’ וכן הלאה. אני כבר אומר לעצמי, אני פשוט לא אספר”, משתף ש’.

        “זה אכן נדיר מאוד, רק לעשרות אנשים ברחבי העולם יש את האלרגיה הזו. במשך שנים ניסיתי להבין מה בדיוק הבעיה שלי. התופעה שהופיעה אצלי היא שלפוחיות כואבות על גבי העור כשאני בא במגע עם מים. במשך שנים עברתי בין רופאי עור, עד שהגעתי לראש מחלקת עור בבית־חולים נחשב”, הוא משחזר. “הוא בדק אותי, הסתכל על הנתונים וההיסטוריה, והיה לו מין ספר כזה מאחורי השולחן. הוא הסתובב ופתח אותו, דבר קצת משונה כשאתה ראש מחלקה. אני זוכר שחשבתי לעצמי, איך זה יכול להיות שצריך ספר כדי לאבחן אותי. עד היום אני שומר את סיכום המפגש בו הוא קבע, ‘אתה אלרגי למים'”. 

        לנהל חיים שגרתיים, בשביל אדם הסובל מאלרגיה כזו, יכולה להיות משימה לא פשוטה. “חייתי כמה שנים טובות בתור בן־אדם אלרגי למים שמנסה לשרוד”, הוא מספר. “כל פעם שהיה סיכוי לאיזה שהוא גשם, כבר הייתי עם מטרייה, משחות לטיפול בעור ועזרה ראשונה בתיק, תמיד עם בגדים ארוכים שלא יהיה סיכוי ללחות. גם היום, אם אני יוצא מהמשרד ובחוץ גשם מטורף, אני פשוט רץ לאוטו הכי מהר שאני יכול”. 

        סרן ש’ כבר למוד התקפי אלרגיה כאובים ויודע טוב יותר כיצד להתמודד. “את המקלחות שלי אני עושה בסוף יום במשך דקה וחצי, או שתי דקות אם אני רוצה להתפנק”. אם תהיתם כיצד כל הסיפור מסתדר עם שירות צבאי בקבע, גם לזה יש תשובה. “הצבא אמנם לא מכיר באלרגיה שלי, למרות כל האישורים הרפואיים ממומחים, אבל יש לי פטורים מתורנויות ומשטיפת כלים”, הוא מחייך. “החברים שמשרתים איתי מכירים את הסיפור שלי. אני מקווה שאולי תוכלו לעשות עבורי טובה, שלפחות כל הקוראים של ‘במחנה’ יידעו שאני לא מסתלבט עליהם”.

        חיילים אלרגיים 

        רב”ט סיון תם, אלרגית לגלידה של מקדונלדס 

        שגרת היום העמוסה ולוח הזמנים הצפוף היו אלה שהכריעו את הכף. רב”ט סיון תם מצאה את עצמה רעבה כל כך, עד ששכחה לרגע מהאלרגיה שלה. “שירתתי באותה תקופה כמורה חיילת בכרמיאל, איפה שיש המון סניפים של מקדונלד’ס. זה ידוע שחיילים שמגיעים לשם תמיד מקבלים במתנה גלידה קלאסית כזו”, היא נזכרת.

        “אתה חייל, אתה רעב, לא אכפת לך מה זה, אם זה בחינם, אתה תיקח. לקחתי גלידה, ולא יכולתי להעביר שיעור”. הסיבה? אלרגיה חמורה לגלידה האמריקאית של רשת המזון המהיר. עם כל גלידה אחרת, חשוב לציין, אין לה שום בעיה. “אני בדרך כלל מוציאה ילדים מכיתת הלימוד שלהם באופן פרטני, כדי להעביר להם שיעור פרטי. באותו יום פשוט שלחתי את התלמידים בחזרה לכיתה, כי לא היה לי נעים להגיד להם שהמורה חייבת לרוץ לשירותים. הם הגיעו לחמש דקות, המצאתי להם איזה תירוץ והם חזרו לכיתה”. 

        המחיר של הגלידה המפתה היה הקאות מתמשכות וכאבי בטן חריפים. “גיליתי את האלרגיה עוד כשהייתי קטנה. באותה תקופה הגלידה הייתה עולה רק 1.90 שקל, ואמא שלי, שהיא קמצנית, הייתה קונה אותה לעצמה כל הזמן. באחת מאותן פעמים היא אמרה, ‘טוב, ניתן לילדה לטעום’. לא עברה דקה וכל הדלפק של מקדונלד’ס היה מלא בארוחת הצהריים שלי. זה היה נורא”, היא משחזרת. “חשבתי לעצמי, אולי אכלתי משהו מקולקל לפני, אבל בכל פעם שהכנסתי לפה גלידה כזו – זה נגמר רע מאוד.

        זה מצחיק, כי גם עבדתי במקדונלד’ס קצת יותר משנה. אפילו הלכתי לרופא לגבי זה, והוא אמר לי שאין מה לעשות בעניין – פשוט לא לגעת יותר בגלידה הזו”. יכולת האיפוק של רב”ט תם, היום מורה חיילת בבית־ספר יסודי ברמלה, חזקה במיוחד, בהתחשב בכך שאותה גלידה היא גם החולשה שלה. “זה כמו להגיד לחולה שוקולד, אל תאכל שוקולד. זה כל כך זול ומשמין וקורץ לי. לצערי, במקרה שלי אלו שתי דקות של הנאה רצופה ואז להתחרט על זה יום שלם”, היא מעידה. “אני שמחה על האלרגיה הזו רק כשאני בדיאטה, כי אז אני משכנעת את עצמי, ‘לא, לא, אסור לי'”.

        חיילים אלרגיים 

        רב”ט נעה  בנימין, אלרגית לזהב

        דמיינו את המצב הזה: בחור מן השורה עושה את צעדיו אל עבר חנות התכשיטים ורוכש את השרשרת הבוהקת ביותר בדוכן למען בת זוגו האהובה. הוא עונד את השרשרת על צווארה של חברתו המחייכת מאוזן אל אוזן. אלא שעבור טוראי נעה בנימין, מנהלת רשת בפיקוד העורף, המחווה הרומנטית עלולה להפוך לאירוע מלא בשלפוחיות כואבות ומגרדות.

        “כשהייתי קטנה וענדו לי שרשראות על הצוואר התחילה לי פריחה ואף אחד לא הבין למה”, היא נזכרת. “לכן לקחו אותי לרופא שיעשה לי בדיקה והוא הגיע למסקנה שאף אחד לא ציפה לה – אני אלרגית לזהב”. האלרגיה המוזהבת הצטרפה לשורת אלרגיות בה מתהדרת בנימין: פריחת עץ הזית, עץ השיטה, שומשום ותפוחי אדמה. יום אידיאלי שלי יכול להיראות כך: אני קמה בבוקר ויש לי עץ זית מתחת לחלון בחדר שמקשה עליי לנשום, אני אוכלת בטעות תפוח אדמה ושומשום שמבהילים אותי לבית־חולים וכשסוף סוף קורה משהו טוב ביום הזה, כמו שרשרת רומנטית מהחבר זו בכלל שרשרת גרדת”, היא מגוללת.

        “כל האלרגיות שלי מעצבנות מאוד, אבל זו שמושכת הכי הרבה תשומת לב היא כמובן האלרגיה לזהב. כל שרשרת זהובה מתחת ל־24 קראט עושה לי פריחה איומה, ככה שמי שרוצה לקנות לי שרשרת  חייב להקפיד על יחידת המשקל”, היא מסבירה. “אני בעצם ילדה יקרה”. 

        אכן, יוקר המחיה בישראל שקובר משפחות מתחת לקו העוני, מהווה סכנה גם לצווארה של בנימין. “כשהייתה לי בת מצווה דודה שלי קנתה לי שרשרת שעשתה לי בו במקום פריחה נוראית”, היא מספרת. “הצוואר נהיה אדום וגירד בטירוף כך שמאז אני לא מסתובבת עם השרשרת למרות שלא נעים לי מדודה שלי. יש לי דרישות מאוד ברורות מבחורים: אם אתה רוצה לצאת איתי, אל תקנה לי שרשרת מתחת ל־24 קראט – האלרגיה לא שווה את זה”. 

        מטילי זהב 

        טוראי שיר רוזנטל, אלרגית לבצל

        “יום עסל יום בסל” הוא פתגם ערבי מפורסם שפירושו: יש ימים טובים כדבש, ויש ימים פחות טובים כבצל. נדמה שעבור טוראי שיר רוזנטל, מפיקת סרטי הדרכה ביחידת ההסרטה של חיל האוויר, המשפט הזה נכון במיוחד. “הבצל ואני לא חברים טובים בלשון המעטה”, היא מציינת. “אם אני אוכלת בצל זו לא אלרגיה שתהרוג אותי, אבל היא תגרום לי לאדמומיות ולפריחה לא נעימה במקום כך שאני מעדיפה להימנע מכך. הכול התחיל בכיתה ה’, כשבאתי לחברה ואמא שלה הכינה לנו אורז תמים למראה”, נזכרת רוזנטל.

        “אחרי שאכלנו חברה שלי שאלה אותי למה אני אדומה ואז ראינו שבאורז היו חתיכות בצל. בגלל שלא אכלתי בצל לפני זה בחיי הבנתי שזה מה שגורם לאדמומיות ומאז אני נמנעת מבצל בכל מחיר”. הרגישות לירק פוגשת את רוזנטל גם בצבא, שדווקא מנסה להתחשב במצבה. “למזלי, בטירונות לא היה בכלל בצל, אבל במהלך השירות היה יום אחד שבו הלכנו לאכול בשעה ממש מאוחרת וכל המנות היו עם בצל. כדי שלא ארעב הייתי צריכה ללכת למטבח של חדר האוכל ולדבר עם האחראי כדי שייתנו לי מנה אחרת”, היא מסבירה. 

        על מנת לעצור מראש את התגובה הלא נעימה, רוזנטל נמנעת ממאכלים שגם נגעו בבצל, אף על פי שאלה לא יגרמו בהכרח לבעיה. כצפוי, חבריה מנצלים זאת לבדיחות. “היו הרבה מקרים שישבתי עם חברים והתחלנו לאכול ואז כשעמדתי לנגוס בבשר או בספגטי, אנשים הסתכלו עליי ואמרו: שיר, את יודעת שיש בזה בצל, נכון?” היא מספרת ומצחקקת. “הם אומרים את זה הרבה פעמים רק כדי לעבוד עליי וזה אמנם ממש מצחיק אבל גם קצת מבאס”, היא טוענת. “זה מאוד מצמצם לי את התפריט. צחוק הגורל הוא שאמא של החבר שלי מכינה כמעט כל דבר אפשרי עם בצל, אבל כשאני מגיעה היא משתדלת להכין מנה או שתיים בלי, או שאנחנו אוכלים בחוץ”. 

        השאר תגובה →

      כתוב לנו

      לבטל